החמרה ברמת הסכסוך, בין הפלשתינאים לישראלים, עלולה להשפיע על כל האזור
כולל השהות של צבאות זרים בעיראק והעלאת רמת המתח מול איראן.
השקת התוכנית תהיה באמצע חודש מאי 2009 כאשר ראש הממשלה יבוא לשיחות עם נשיא ארצות הברית. בנפרד מהפגישה עם נתניהו, ייפגש ברק אובאמה גם עם אבו מאזן. שני הצדדים נתבקשו להציג תוכנית בעלת תוכן, לקראת הפגישה עם הנשיא.
המטרה היא להניע את התוכנית הקפואה: מפת הדרכים. תוכנית זו תובעת פעילות מקבילה של צעדים בוני אמון בין הפלשתינאים והישראלים.
הבעיה היא שכל הצעדים מוטלים על ישראל. ב-2005, ישראל נסוגה מרצועת עזה ומישובים בצפון השומרון. ישראל גם שחררה מעל 1,000 אסירים שפוטים שישבו בבתי כלא ישראלים כמחווה לאבו מאזן. מנגד, הפלשתינאים לא ממלאים את חלקם בתהליך. הם לא עושים זאת מחוסר רצון ומחוסר יכולת. לפי מפת הדרכים הם היו אמורים להפסיק את הטרור, להפסיק את המימון לטרור ולהפסיק את ההסתה בכלי התקשורת ובתוכניות הלימודים. זה לא נעשה. הסיבות לכך מורכבות משלושה רכיבים עיקריים:
ראשית, הפלשתינאים מחולקים לשני חלקים, פת"ח וחמאס, שאין ביניהם יחסי
אמון אלא יחסי אלימות. מקבלי ההחלטות בחמאס נמצאים במצב של מלחמה
פעילה עם ישראל ואינם צד למפת הדרכים. הפילוג יוצר גם תחרות פנימית שבאה
לידי ביטוי בהקצנת עמדות וחסימה של כוונות לפשרה.
שנית, אין לפלשתינאים יכולת ורצון לערוך שידוד מערכות ביחס אל ה"ישות הציונית". מזווית הראייה שלהם, הישות הציונית משקפת להם את כל מה שיכלו
לעשות כעם במאה השנים האחרונות ולא עשו. ישראל היא דוגמא להצלחה ושגשוג
מול התנוונות ושקיעה, בקרב השכנים המוסלמים.
הליכה משותפת עם ישראל בציר השלום מנוגדת לגישה הטבעית הנטועה בהם מזה
שנים: ישראל היא מקור הרע. הליכה עמה פירושה הכרה בשגיאות העבר.
נדרשים משאבי רצון עצומים ותהליך של שנים כדי לשנות גישה זו. בטווח הקצר,
חמש השנים הקרובות, אין מקור למשאבים כאלה בקרב שכנינו.
שלישית, למנהיג הנוכחי, אבו מאזן, אין אוטוריטה טבעית, וגם לא סמכות רשמית,
כדי להגיע לפשרות עם ישראל. ללא פשרות, אין משא ומתן אלא הכתבה חד צדדית
וצמצום יכולת ההגנה של ישראל מול אויביה הפעילים.
לאיזו פשרה אמורה להגיע ישראל? האם מקבלי ההחלטות בישראל עומדים להחזיר לפלשתינאים 100 אחוז מהשטחים ביהודה ושומרון? לסגת לגבולות 4 ביוני 1967?
כנראה שלא.
מן התקשורת שמענו כי בשיחות שהתקיימו בשנת 2008 בין ממשלת ישראל, בראשות אהוד אולמרט, ובין הרשות הפלשתינאית בראשות אבו מאזן הציגה ישראל תוכנית של נסיגה מ-94 אחוז של השטחים וחילופי שטחים לגבי 6 אחוז הנותרים.
לא נתקבלה תשובה להצעה.
האם אבו מאזן יכול ומוסמך לקבל את תוכנית חילופי השטחים. להערכתי, לא.
זוהי הערכה שמסתמכת על משמעות השטחים בעיני הפלשתינאים. אדמה לדידם היא קדושה. לא יוותרו עליה.
האם הצד הישראלי יסכים להיפרד משליטה בירושלים המזרחית, כולל העיר העתיקה? להערכתי, לא.
האם תסכים הרשות הפלשתינאית לנוכחות יהודית בעיר העתיקה? להערכתי, לא.
האם הצד הפלשתינאי יסכים לוותר על זכות השיבה של פליטים לתחומי ישראל?
להערכתי, לא. האם ישראל תיענה לכך? ודאי שלא.
ועוד בעיית ביצוע בצד הישראלי, גם אם נניח שישראל תסכים לנסיגה מפליגה
מיהודה ושומרון, האם היא תצליח לשכנע, או לאלץ, מעל 200,000 אזרחים יהודים
שרובם בעלי דעות עקרוניות מגובשות לעזוב את בתיהם ולעבור למיקום אחר?
הרי בתקופת ההינתקות, התקשתה המדינה לשקם ולאכלס 8,000 תושבים שהתגוררו
ברצועת עזה. איך היא תבצע זאת לאוכלוסייה גדולה בהרבה ונחושה?
להיכן בדיוק היא תעביר אותם? לנגב? לגליל? גם אם הייתה מובעת הסכמה, זהו
תהליך שאת אורכו אני אומד בתקופה של 10-15 שנה לפחות ובמימון עתק.
מסקנתי: לזמן הקרוב, זוהי מטרה אבודה.
לפיכך, אני מניח שמה שעומד לקרות בחודשים הקרובים הוא במקרה הטוב, הונאה
עצמית. הרבה הצהרות ירחפו ברחבי האוויר. הצדדים יידרשו להציג תוצאות:
ישראל - בהפסקת הבנייה בהתנחלויות לא חוקיות (אשרי הנאיבי המאמין),
והרשות - בהפסקת הטרור (אשרי התמים המאמין).
בקצרה, שני הצדדים לא יגיעו למטרתם.
ולכן, בתחום המעשי יש לי שתי מסקנות:
הראשונה, אין אפשרות ליצור מדינה נורמאלית בקרעי השטח שנותרו לפלשתינאים. אפשר לקרוא לקרעים אלה אוטונומיה. לא יותר.
הבעיה של ישראל תהיה כיצד לאפשר לפלשתינאים לנוע רק לכיוון אחד: מיהודה ושומרון - לכיוון ירדן (לא לישראל), ומרצועת עזה - לכיוון מצריים (לא לישראל).
השנייה, ישראל צריכה וחייבת לפתח שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינאית. שלום כזה יכול להיות צעד בונה אמון בו יקרו לפלשתינאים שני דברים טובים: תקווה לעתיד טוב ועלייה ברורה ברמת החיים. גם לישראלים תצמח תועלת מהשלום הכלכלי: שימוש באמצעי יצור זול, בסמוך לישראל, ותנופת פיתוח.
בפועל, ישנם בשטח ניצנים של יוזמות כאלה. דוגמא לכך מבוטאת בשיתוף פעולה בין מועצה אזורית הגלבוע לבין עיריית ג'נין בפרויקט בשם: מעבר הגלבוע.
בעיית הפליטים, תצטרך להיפתר במימון בינלאומי במדינות בהם הם יושבים כעת.
התוכנית במימון בינלאומי לבנייה מחדש של רצועת עזה לאחר מלחמת "עופרת יצוקה" יכולה להיות דוגמא לכך. היא יכולה גם להעביר את האזור כולו לתנופת פיתוח ולשמש מנוף
לתעסוקה ויציאה ממיתון ברמה עולמית.
מאידך, שימו נא לב לפער בין הצהרות מפליגות של מנהיגי עולם לבין מעשים.
למרות ההצהרות וההתחייבויות של מדינות לתרום 4 מיליארד דולר לקימום הרצועה, לא זז בפועל דבר בשטח ותושבי הרצועה ממשיכים להתגורר בתוך ההריסות, באוהלים.
הבטחות לחוד וביצועים לחוד.
הסיכוי שמדינות ערב, והרשות הפלשתינאית, יסכימו למהלך של השלום הכלכלי הוא נמוך.
אך הסיכויים להגיע למימוש מפת הדרכים במלואה - נמוכים עוד יותר.
נותר לנשיא ארצות הברית, ברק אובאמה, להטמיע ולבחור בין שתי אפשרויות:
להתעקש על מפת הדרכים ולהיווכח לאחר חודשים ושנים שהיא מדשדשת ולא ניתנת למימוש.
או להתבסס על השלום הכלכלי כדרך לשינוי כיוון במזרח התיכון ממצב של אבטלה
ועוני קשה למצב של תעסוקה והעלאת רמת החיים.
זו איננה החלטה קלה. אבל, לא נראה לי שישנה אלטרנטיבה מעשית נוספת. דגש
על המילה "מעשית".
הכותב הוא מנהל בבנק מסחרי
